מבנית או רסטרית: בחירת מצב דחיסה ל-PDF
הכלי מציע שני מצבים ל-PDF ואחד מהם מזהיר שאני עלול לאבד דברים. איזה מהם אני רוצה?
שני המצבים, משפט אחד לכל אחד
שמירה מבנית כותבת מחדש את אותו מסמך ביעילות רבה יותר: אותם עמודים, אותו טקסט, אותם גופנים, פחות בייטים מבוזבזים. דחיסה רסטרית מרנדרת כל עמוד למפת סיביות ובונה PDF חדש שהעמודים שלו הם מפות הסיביות האלה: אותה מראית עין, ברזולוציה שנבחרה, ושום דבר מעבר.
הראשונה היא פעולת סדר וניקיון. השנייה היא המרה, והיא דלת חד-כיוונית.
מה שורד בכל מצב
| תכונה | שמירה מבנית | רסטרית |
|---|---|---|
| טקסט שניתן לסמן ולחפש בו | נשמר | אובד |
| גופנים מוטמעים | נשמרים או מצומצמים | לא רלוונטי — העמודים הם תמונות |
| קישורים | נשמרים | אובדים |
| סימניות ותוכן עניינים | נשמרים | אובדים |
| שדות טופס | נשמרים | משוטחים לתוך התמונה |
| הערות ותגובות | נשמרות | משוטחות או מושמטות |
| מבנה מתויג לקוראי מסך | נשמר | אובד |
| חתימות דיגיטליות | מתבטלות בכל כתיבה מחדש | אובדות |
| חדות וקטורית בהגדלה | נשמרת | מוגבלת ברזולוציית הרינדור |
| הקטנת גודל אופיינית | קטנה עד בינונית, ומשתנה מאוד | גדולה בסריקות, בינונית בשאר המקרים |
מתי שמירה מבנית היא הבחירה היחידה שאפשר להגן עליה
- כל דבר שאדם יחפש בתוכו: חוזים, מדריכים, דוחות, מאמרים מחקריים.
- כל דבר שחייב להישאר נגיש. המבנה המתויג שמאפשר לקורא מסך להכריז על כותרות, על סדר קריאה ועל תאי טבלה אינו שורד רסטריזציה, ותמונה של עמוד אינה קריאה לטכנולוגיה מסייעת.
- כל דבר עם שדות טופס פעילים שמישהו עוד צריך למלא.
- כל דבר שמכיל איור וקטורי שאנשים מתקרבים אליו: שרטוטים, מפות, תוכניות, תרשימים.
- כל דבר שאולי תצטרכו לערוך בהמשך.
במקרים האלה, אם השמירה המבנית לא מביאה אתכם לאן שאתם צריכים, המהלך הנכון הוא בדרך כלל לצמצם את מה שאתם שולחים — לפצל החוצה את העמודים שחשובים — ולא להושיט יד למצב ההרסני.
מתי רסטריזציה היא באמת התשובה הנכונה
רסטריזציה הגיונית כשהמסמך הוא ממילא אוסף של תמונות, וזו בדיוק סריקה. לחוזה סרוק אין שכבת טקסט לאבד, אין קישורים, אין תיוגים ואין שדות טופס. רינדור מחדש של העמודים ברזולוציה נמוכה יותר תוקף את הדבר היחיד שגדול, ולא עולה לכם בשום דבר שהיה שם מלכתחילה.
היא סבירה גם למסמך שהתפקיד היחיד שנשאר לו הוא להיראות פעם אחת: קבלה להחזר הוצאות, אישור כתובת לפורטל עם תקרת גודל נוקשה, כרזה ללוח מודעות. רק ודאו שזה באמת התפקיד היחיד שנשאר למסמך.
הרזולוציה היא כל הוויכוח על האיכות
כשאתם מרסטרים, המספר שקובע אם התוצאה שמישה הוא רזולוציית הרינדור בנקודות לאינץ׳. טקסט על נייר קריא על המסך ברזולוציות צנועות באופן מפתיע, ובלתי קריא ממש מתחתן. אותיות קטנות, הערות שוליים, כתב עילי וטבלאות עדינות הם הנפגעים הראשונים, והם גם החלקים שאנשים הכי צריכים לקרוא.
| DPI לרינדור | פיקסלים משוערים בעמוד | שימוש מעשי |
|---|---|---|
| 72 DPI | 595 × 842 | תמונה ממוזערת למסך; קריאת גוף הטקסט הופכת למאמץ |
| 96 DPI | 794 × 1123 | קריאה על המסך של גוף טקסט רגיל |
| 150 DPI | 1240 × 1754 | קריאה נוחה, מקובל לרוב ההדפסות |
| 300 DPI | 2480 × 3508 | איכות דפוס; בדרך כלל הרזולוציה שבה הגיעה הסריקה |
רינדור מעל הרזולוציה שכבר יש לתמונות המקור מוסיף בייטים ולא מוסיף פרטים. אם סריקה הגיעה ב-200 DPI, רסטריזציה שלה ב-300 מייצרת קובץ גדול יותר שמכיל את אותו טשטוש.
הדלת החד-כיוונית
אין פעולת ביטול לרסטריזציה. ברגע ששכבת הטקסט נעלמה, הדרך היחידה חזרה היא זיהוי תווים אופטי, שהוא ניחוש לגבי מה שהפיקסלים אומרים ומכניס שגיאות משלו. שמרו את הקובץ המקורי. התייחסו לעותק הרסטרי כאל תוצר חד-פעמי שנוצר למסירה אחת, בדיוק כפי שהייתם מתייחסים ל-JPEG שיוצא מתצלום גולמי.
לחתימות מגיעה אזהרה אחרונה משלהן. כל שינוי ב-PDF חתום, מבני או רסטרי, שובר את הקשר הקריפטוגרפי בין החתימה לבין הבייטים שהיא מכסה. מציגים ידווחו שהחתימה אינה תקפה, ובמסמכים רבים זה גרוע יותר מקובץ גדול.
להחליט בשלושים שניות
- נסו לסמן משפט עם הסמן. אם אתם לא מצליחים, זו סריקה — רסטריזציה בטוחה ויעילה.
- אם אתם כן מצליחים לסמן טקסט, שאלו אם מישהו אי פעם יחפש, יעתיק, ילחץ או יקרא את זה בטכנולוגיה מסייעת. אם כן, הישארו במצב המבני.
- אם התוצאה המבנית לא קטנה מספיק, פצלו את המסמך או חלצו את העמודים שאתם באמת צריכים.
- רק אז שקלו רסטריזציה, ורק על עותק.
כלים למשימה הזו
מקורות
- ISO 32000-2 — Document management, Portable Document Format
- W3C — PDF techniques for WCAG, including tagged structure
- ISO 19005 — PDF/A, the archival profile that requires text and structure